יום שישי, 26 בפברואר 2010
יום חמישי, 25 בפברואר 2010
יום שלישי, 23 בפברואר 2010
המורה שלי לספרות
המורה שלי לספרות הייתה אחת האהבות הראשונות שלי. האישה הראשונה שכמהתי אליה , שערגתי אליה בכל רמ"ח אבריי. הייתי נער בן 15 בגילי הכרונולוגי, די מפותח לגילי ובעל דעות מאוד עצמאיות, קראתי המון ספרי שירה, הגות, היסטוריה ופילוסופיה. הייתי ילד מאוד ידען ודעתן. קראו לי 'משגע פילים'. הייתי כמובן קטין מבחינה חוקית. למורה שלי לספרות הייתה פיגורה לא רעה בכלל , והיא הרבתה להשתמש בה מולנו. אתה יודע לקרב את הציצי לקצה האף שלנו כשהחריץ בין השדיים. יותר מישהו מסתיר הוא חשף את מה שמצדדיו, ופיסוק הרגליים שלה עם חצאית המיני. אז לבשו מיני . זה היה בתחילת שנות השבעים. והבושם שהחדר התמלא בו שהיה אולי אחד הריחות הכי מפתים שהרחתי. מי יודע איזה בושם זה היה? עכשיו אני יודע שזה היה 'שאנאל' כי כל אישה עם הריח הזה מחזירה אותי למורה לספרות. אולי זאת הייתה הפנטזיה של הזכרים בכיתה או אולי שלי הפרטית. אבל הפנטזיה הזאת עשתה שינויים פיסקאליים מאוד גדולים בגוף שלי כאלה שלפעמים הייתי חייב לצאת מהכיתה כדי להירגע או להגיע לסיפוק. מזל שיש ידיים לפנטזיה הזאת. בוא נמשיך לממש את הפנטזיה. אם המורה שלי הייתה מזמינה אותי אליה הביתה, 'וואו'.. זה היה יכול להיות משהו מאוד מיוחד במינו. אני משאיר לך לדמיין מה הייתי מרגיש.. קרוב לודאי שהייתי הילד הכי מאושר בכיתה, אולי הכי מאושר בעולם. נכון הייתי קטין , נכון נוצלתי ע"י בוגרת בלשון החוק. נכון יש כאן שימוש לא חוקי במרות, בסמכות. אלא מה!! נראה לך שהייתי מתלונן? נראה לך שלא הייתי מרגיש על גג העולם.!!! מן הסתם עד עצם היום הזה זאת הייתה אחת החוויות הכי מסעירות בחיים שלי. הנוסטלגיה הכי משמעותית בחיים שלי. עכשיו בוא נעבור לישיבה. ישיבה עם ילדים בני 15 ועם רב נערץ 'המורה הרוחני'. אני לא מדבר על רב כלשהו, אלא על רב דמיוני שאולי קיים באיזושהי ישיבה נידחת אי שם במקום לא ידוע, מקום שכוח אל. נניח שיש רב שהוא 'הומו' והוא נשוי ויש לו כך וכך ילדים וכל המין שלו עם אשתו (תבדל לחיים ארוכים) שבשבילה הוא היה שידוך מוצלח מעין כמוהו. היא הלא התחתנה עם תלמיד חכם, רגיש, נעים הליכות גאוות כולם. היא מרגישה בת מזל ומאוד גאה בבעלה. והמין שלו עם אשתו, זה דבר שלא מדברים עליו בפרהסיה, זה רק למצוות פרו ורבו , פעם ב.. אתה יודע משהו כזה שצריך לעשות. היא מצידה הייתה רוצה הרבה יותר, אבל אתה יודע. 'כבודה של בת מלך פנימה' ויש בחיים גם דברים אחרים. ונניח 'שומו שמים' שבתוך תוכו של הרב שוכן 'הומו' חבוי. שאפילו בינו לבן עצמו מתקשה הרב להודות בקיומו. הוא שוכן עמוק עמוק בארון. עמוק ב'ארון הקודש' הפרטי שלו. יש לך מושג בכלל מה זה ל'צאת מארון הקודש' לאדם חרדי? אתה מבין את המשמעות ההלכתית של הצעד הזה? הרב מלמד תלמידים רבים, הוא ראש ישיבה. נערים גאים להיות תלמידיו ומכל רחבי המדינה נשלחים תלמידים ללמוד במחיצתו. ומה לעשות שבקרבם של התלמידים הזהות המינית לא כל כך ברורה ויש ביניהם גם כאלה שיש להם נטיות הומוסקסואליות. וחלקם חושפים בפניו את רגשותיהם. והוא מאמין שבכוחו לרפאם, להביאם לידי מצוות קיום משפחה. קל לו להזדהות עם מצוקתם, כי אולי גם הוא כנער חווה את אותם מצוקות. אבל הוא הצליח להתגבר, יש לו משפחה, ילדים, מעמד, פרנסה ברוך השם והמון המן כבוד מכולם. הוא בשבילם הנערץ, הכל יכול, האב הרוחני, הגורו שלהם. (אגב יודע אתה עם כמה נערות מעריצות שוכבים ה'גוריים'? למשל 'אושו' הנערץ ז"ל, זה שמדי שנה נוהרים אלפים ל'פונה' בהודו.) אתה יודע כמה נערות היו מוכנות לעשות הכל כדי לבלות במיטתו? אני חושב שקזנובה היה נשאר הרחק מאחוריו. אבל אל לנו לרעות בשדות זרים. בוא נחזור לרב הדמיוני שלנו. ההנחה שיש בקרב תלמידי הישיבות הומוסקסואלים 'רחמנא לצלן' אינה בדותא. זאת עובדה סטטיסטית . אז בוא נניח שאחד מהם הוא בעל נטיות חד מיניות מובהקות, שאינן ניתנות לריפוי בשום צורה והוא רגיש והוא אינטליגנטי ומאוד מודע למה שהוא עושה ומאוד בוגר לגילו וגם נראה פיזית בוגר לגילו, כלומר מפותח מכפי גילו והוא בעל כושר ביטוי מילולי בלתי רגיל. מאוד מזכיר את הרב בימי נערותו. ממש תלמיד חכם והוא גם מתאהב ברב. אולי כמו שהרב התאהב אז ברב שלו. בדיוק כמו שאני נדלקתי על המורה לספרות שלי, שלצערי לא הכניסה אותי למיטה שלה והייתה יכולה להפוך אותי לנער הכי מאושר בעולם. אבל בוא נחזור לתלמיד הישיבה שגם הוא מרגיש את אותם רגשות שאני הרגשתי למורה שלי, והאמן לי שאין הבדל בינו לביני בעוצמת הרגשות וכל מה שהוא היה רוצה שהרבי שלו שהוא כל כך אוהב וכל כך מעריץ, יעשה איתו מה שעושה כל זוג מאוהב. או כל נער שפשוט מפוצץ בהורמונים. אתה זוכר את עצמך בגיל הזה? כמה אוננת על המורה שלך? אני כן זוכר. וזה בדיוק אותו דבר כמו בין נערה לגבר, בדיוק כמו 'רחל לדודה'. הנער המסכן מאונן יום אחר יום ומפנטז על הרבי שלו. ולבסוף בקשיים רבים הוא מעז לחשוף את רגשותיו העזים לרבי. ואומר הוא לו שרוצה לדבר עימו ביחידות. אני בזמנו מול המורה שלי, אם היא הייתה נענית לכך. הייתי גומר תוך שנייה. והרב קולט משהו והוא אפילו מצליח לעמוד בפיתוי ובתחילה הוא מדבר עם הנער על הקושי, אולי כמו שהרב שלו דיבר איתו בזמנו, אם היה לו אומץ לדבר על כך. או אולי מי יודע. גם הרב שלו בזמנו עשה איתו מעשה אהבהבים והוא חי עם זה עד היום וכל פעם שהוא נזכר בזה גופו ונפשו מתמלאים בערגה ונועם בל יתואר. משהו אחר לחלוטין ממה שהוא חש עם זוגתו הנוכחית. והנער מתעקש 'רוצה אני אותך' 'אוהב אני אותך', והוא טוען שהוא מודע לחלוטין למשמעות המעשה. אבל אתה קטין? אומר הרבי. והנער עונה אני קטין בגיל? אך לא קטין ברוח. אולי גילי הכרונולוגי הוא של קטין. אך נפשי בוגרת ואני יודע מה אני רוצה. ואולי זה הקש ששובר את גב הגמל. וקשה לרב לעמוד מול הנער שהוא כל כך אוהבו שאולי כל כך מזכיר לו את עצמו. והנער הזה נוגע בנימי נשמתו המיוסרת של הרב, פורט על המיתרים הדקים ביותר, בעדינות והמוסיקה שעולה מתוכו. חזקה כצלילי החליל של ה'חלילן מהמלין' כקולן של הנימפות בסיפורי האודיסיאה. והרב מאזין חרש לצלילים המתפשטים בגופו . הנוגעים עמוק ביצריו המודחקים בהווייתו הטבעית, האמיתית. . הוא חש שהדלת לאט לאט נפתחת ואור גדול חודר לתוכו. ובפעם הראשונה בחייו הוא מרגיש את טעם החופש. זה לא אותו המין שיש לו עם אישתו, זה משהו חזק ממנו, הרבה יותר חזק ממנו, זאת התשוקה בהתגלמותה הפראית הראשונית. זאת התשוקה האלוהית ומי שחווה אותה יודע עד כמה קשה לעמוד בפניה, אפילו האל נכנע לה (עיין קבלה מעשה השכינה לאל) זאת אהבה עזה כמוות . אתה מבין.. זה כוח שאי אפשר לעמוד בפניו. ואולי למרות הכל הרב מתקשה לתת דרור לרגשותיו . וכדי לשכנעו אולי אומר הנער. שמרגיש את נקודת החולשה של הרב ויודע היכן לגעת בו. אני לא מנסה לשפוט את חולשתו של הרב ואף לא חושב שהנער הוא המפתה, אני סתם מספר סיפור דמיוני. הנער אומר לרב 'אם לא תאהב אותי אני אתאבד'.
והאמן לי בגיל הזה קל לומר וגם קל לעשות מעשים כגון אלו. 'עיין 'יסורי וורתר הצעיר'. והרב נזכר במעשה הכרובים 'בארון הקודש' (מכיר אתה את הסיפור הקבלי על התעלסותם של הכרובים. שנאמר בגמרא 'אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה' .
ולעולם יימצא הפסוק שיתאים למעשייך ואם לא, יש את יום הדין ויום הכיפור לכפר על עונותייך. הלא אנחנו רק בני אנוש. כי הלא התורה היא 'קרדום לחפור בה' .
והרב אוהבו וחושש לחייו, אז הנה לך סיבה . ה' דיסוננס הקוגניטיבי במערומיו' הרב לא רוצה שהנער הזה שהוא כל כך אוהב ייקח את נפשו בידו, כי גם הוא בגילו היה קרוב לשים קץ לחייו. והוא אוהבו באמת ובתמים. ומעשיו רכים ומגעו כקטיפה ובטוחני שהמעשה נעשה בתום ועם הרבה רכות ואהבה וזאת חוויה מרגשת לשניהם, חווית הגילוי, האושר העילאי והנועם אין סופי. ושום רגש אשמה יהיה עצום ככל שיהיה לא יכול לעצרה. אח"כ אולי יבואו הייסורים ורגשי האשמה ותחושת חוסר האונים, והאפסיות האנושית, כן זה מצעד האיוולת האנושי. ומול הקדוש ברוך הוא, כבר נסביר את מעשינו ואנו מקווים שהוא יבין אותנו. כי הלא אנחנו יציריו , אנושיים אנחנו. אפילו משה רבינו לא שמע בקולו. ומשה רבינו ראה אותו, הוא דיבר עימו , אז אני למרות שאני רב נערץ גדול בתורה ויודע חוקותיה . אני רק בן אדם. כן משה רבינו נענש על כך. אז מי אני? האדם הקטן . מי אני לעומת משה הקדוש. ואין כאן כפייה במובן הרגיל של המילה. ונכון שחוקית זה אונס. וזאת כפייה וניצול סמכות ומרות ובלה, בלה של הרבה מילים חוקיות. אבל זה אולי האונס הכי נעים בעולם לנאנס. בדיוק כמו שהמורה שלי לספרות הייתה 'אונסת אותי'. וואו.. זה היה יכול להיות משהו מדהים.
והאמן לי בגיל הזה קל לומר וגם קל לעשות מעשים כגון אלו. 'עיין 'יסורי וורתר הצעיר'. והרב נזכר במעשה הכרובים 'בארון הקודש' (מכיר אתה את הסיפור הקבלי על התעלסותם של הכרובים. שנאמר בגמרא 'אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה' .
ולעולם יימצא הפסוק שיתאים למעשייך ואם לא, יש את יום הדין ויום הכיפור לכפר על עונותייך. הלא אנחנו רק בני אנוש. כי הלא התורה היא 'קרדום לחפור בה' .
והרב אוהבו וחושש לחייו, אז הנה לך סיבה . ה' דיסוננס הקוגניטיבי במערומיו' הרב לא רוצה שהנער הזה שהוא כל כך אוהב ייקח את נפשו בידו, כי גם הוא בגילו היה קרוב לשים קץ לחייו. והוא אוהבו באמת ובתמים. ומעשיו רכים ומגעו כקטיפה ובטוחני שהמעשה נעשה בתום ועם הרבה רכות ואהבה וזאת חוויה מרגשת לשניהם, חווית הגילוי, האושר העילאי והנועם אין סופי. ושום רגש אשמה יהיה עצום ככל שיהיה לא יכול לעצרה. אח"כ אולי יבואו הייסורים ורגשי האשמה ותחושת חוסר האונים, והאפסיות האנושית, כן זה מצעד האיוולת האנושי. ומול הקדוש ברוך הוא, כבר נסביר את מעשינו ואנו מקווים שהוא יבין אותנו. כי הלא אנחנו יציריו , אנושיים אנחנו. אפילו משה רבינו לא שמע בקולו. ומשה רבינו ראה אותו, הוא דיבר עימו , אז אני למרות שאני רב נערץ גדול בתורה ויודע חוקותיה . אני רק בן אדם. כן משה רבינו נענש על כך. אז מי אני? האדם הקטן . מי אני לעומת משה הקדוש. ואין כאן כפייה במובן הרגיל של המילה. ונכון שחוקית זה אונס. וזאת כפייה וניצול סמכות ומרות ובלה, בלה של הרבה מילים חוקיות. אבל זה אולי האונס הכי נעים בעולם לנאנס. בדיוק כמו שהמורה שלי לספרות הייתה 'אונסת אותי'. וואו.. זה היה יכול להיות משהו מדהים.
יום שני, 25 בינואר 2010
הירשם ל-
רשומות (Atom)